עתירה שהוגשה כנגד הקמתו של היישוב בית-אל על אדמות פלסטיניות פרטיות. העותרים טענו כי תפיסתן של קרקעות מעובדות לטובת הקמתו של יישוב יהודי עומדת נגד כללי המשפט הבינלאומי האוסר על כוח כובש להפקיע קרקעות לשימושים פרטיים. מנגד, טענה המדינה כי הקמת היישוב עולה בקנה אחד עם החוק, באשר היישובים בשטח הם חלק בלתי נפרד מהמערך הביטחוני באזור. השופט אלפרד ויתקון השתכנע מטיעון זה ודחה את העתירה בקבעו כי "אין לפקפק בכך שנוכחותם בשטח של יישובים – אפילו אזרחיים – של אזרחי המעצמה המחזיקה תורמת תרומה נכבדה למצב הביטחוני שבאותו שטח ומקילה על הצבא את מילוי תפקידו. אין צורך להיות מומחה לענייני צבא וביטחון כדי להבין שאלמנטים חבלניים פועלים ביתר קלות בשטח המאוכלס אך ורק באוכלוסייה אדישה או אוהדת כלפי האויב, מאשר בשטח, שבו נמצאים גם בני אדם העשויים לעקוב אחריהם ולהודיע לשלטונות על כל תנועה חשודה".
פסק הדין נמנע מקביעות מוחלטות בכל הנוגע לתחולתן של אמנות ג'נבה ביהודה ושומרון, אך יחד עם זה הובהר כי אין להן חלות אוטומטית המחייבת את המדינה.
