התפתחות בבג"ץ ולרו - 'זכות השיבה' בגבעת זאב

כמו כל יורש טבעי, גם ששת נכדיו של יצחק גברילוביץ' ביקשו לקבל לידיהם את הקרקע שקנה סבם בכסף מלא בימי המנדט הבריטי. הם לא העלו על דעתם שדווקא העובדה שהנכס מצוי בגבעת זאב תמנע זאת.

ראשיתו של הסיפור בשנת 1996, אז הגישו ששת היורשים - ד"ר יאלי הרן, גדעון הרן, ד"ר משה וינברג, תמר ריינר, מלכה ליננברג ויואל קלמס - בקשה לבית משפט השלום בירושלים להורות למועצה המקומית גבעת זאב לסלק את ידיה מן השטח שנרכש על ידי הסב המנוח. לדבריהם, הם הבעלים החוקיים על שטח של 45 דונם בלב היישוב.

תגובת המועצה המקומית הייתה שמדובר בשטח שהוקנה לממונה על הרכוש הממשלתי לפני עשרות שנים, ובכך הוא הופקע למעשה מידי בעליו. המקור לאותה הקנָייה לממונה על הרכוש הממשלתי הוא פקודה מנדטורית משנת 1939, שהורתה על הלאמת נכסיהם של הטמפלרים הגרמנים, שהשתייכו למפלגה הנאצית. על פי הפקודה, כדי למנוע הכנסה כספית לאויב כתוצאה מנכסים שמוחזקים בידיו, רשאי שר האוצר למנות אפוטרופוס על נכסים אלו ולהקנות לו כל רכוש של האויב שיפורט בצו.

החל משנת 1948 היו שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים בידי הירדנים. בשל ההשפעה הבריטית על הממלכה ההאשמית אימצו הירדנים את פקודת המסחר עם האויב, ובשנת 1950 פרסמו את מנשר 55 שבו הוכרזה מדינת ישראל כמדינת אויב. פרסום המנשר אִפשֵר להחיל את אותה פקודה על רכוש של ישראלים שהיה בשטחים שנתפסו עתה בידי הירדנים, וכך הולאמה הקרקע שרכש גברילוביץ'.

לאחר מלחמת ששת הימים ושחרור מזרח ירושלים, יהודה ושומרון, פורסם בישראל צו בדבר רכוש ממשלתי, שהסמיך את הממונה על הרכוש הממשלתי שמונה על ידי המפקד הצבאי באזור, להיות בעל חזקה בכל רכוש ממשלתי באזור ולנקוט כל צעד שנראה לו דרוש לשם כך. רכוש ממשלתי כלל, לצורך העניין, גם רכוש שהיה שייך למדינת אויב או שהיה רשום על שמה. כך התגלגלה הקרקע של הסבא גברילוביץ' מהירדנים אל ממשלת ישראל.

היפוך במחוזי

בפסק דין שניתן בשנת 2004 נעתר בית משפט השלום לתובענה שהגישו היורשים, וקבע כי על מנת להפוך את הרכוש שהיה פרטי לרכוש ממשלתי יש צורך בצו הקנָייה שיַקנה את המקרקעין באופן ספציפי לממונה. "בהיעדר צו הקנָייה לא הפך הרכוש לרכוש ממשלתי", קבע השופט כרמי מוסק, והוסיף כי גם אישור תכנית מתאר של המועצה המקומית, תכנית שחלה על המקרקעין נשואי התביעה, איננה מקימה למועצה המקומית זכות שימוש בהם.

המועצה המקומית גבעת זאב ערערה על פסק הדין בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. לערעור הצטרף גם היועץ המשפטי לממשלה שהביא עמו ראיות חדשות, שעל פיהן נראה לכאורה שאכן המקרקעין הוקנו לממונה על הרכוש הממשלתי. בית המשפט המחוזי בירושלים נענה לבקשת הערעור והחזיר בשנת 2006 את התיק לבית משפט השלום, כדי שידון בראיות החדשות.

חמש שנים לאחר מכן קבע בית משפט השלום כי גם לאחר גביית הראיות החדשות ושמיעת עדויות נוספות, לא הוכח קיום צו הקנָייה הנוגע לקרקע המדוברת. יתרה מזאת, השופטים קבעו כי "גם אם המקרקעין היו מוקנים לממונה, אין הדבר שולל את בעלות התובעים בקרקע", והוסיפו כי "לממונה הזכות להחזיק במקרקעין ולפעול בהם לטובת הבעלים בלבד".

המדינה והמועצה המקומית גבעת זאב ערערו בשנית בפני בית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט נעתר לערעור וקבע בשנת 2013 כי נטל הבאת הראיות לשינוי המצב הקיים כיום עובר אל כתפי היורשים, ועל כן דין תביעתם להידחות. הרקע לפסק הדין שהפך את קביעת בית משפט השלום, הסתמך במידה רבה על בג"ץ שכטר ובג"ץ ולירו, שבהם נידונו תביעות דומות.

התנגדות בוועדת העררים

בשנת 1937 רכש יעקב יוסף שכטר קרקע בשטח הממוקם מצפון-מזרח לירושלים. לאחר מלחמת השחרור עברה החלקה לידי הירדנים, ולאחר מלחמת ששת הימים לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש, שמסר אותה להסתדרות הציונית לצורך הרחבת היישוב 'גבעון החדשה'. יורשיו של שכטר פנו אל הממונה בדרישה לקבל את החזקה על הקרקע, ומשהלה סירב פנו אל ועדת העררים. בראש אותה ועדה ישב רב סרן (כיום פרופ') אוריאל רייכמן.

בדומה לפסיקת בית משפט השלום במקרה של יורשי גברילוביץ' , קבעה הוועדה כי בהיעדר צו הקנָייה מפורש ובהיעדר רישום בפנקס המקרקעין לא ניתן לומר שהקרקע הוקנתה לממונה. לא זו בלבד; הוועדה העלתה גם טענה עקרונית ולפיה לאחר שהשטחים עברו לשליטה ישראלית, נשמט הבסיס להחלת הפקודה הראשונית של הלאמת השטחים מימי המנדט הבריטי, שכן אזרחי ישראל אינם מוגדרים כיום כ'אויב', וממילא כל שטח שנקנה על ידי יהודים באותה עת ראוי להיות מושב לבעליו. הוועדה חתמה את דבריה בכך שהשבת הקניין הפרטי לבעליו עולה בקנה אחד עם חובות הכובש לפי אמנת האג.

"העמדה שלי הייתה שמדינת ישראל לא יכולה להכריז על רכוש של אזרחיה, גם תחת כיבוש צבאי, כרכוש אויב", הסביר השבוע פרופ' רייכמן. "לפי דעתי, ברגע שישראל כבשה את השטחים בשנת 1967 הרכוש הזה יצא מידי הממונה על רכוש האויב הירדני וניתן להחזיר אותו, בסייגים, לאזרח הישראלי. קיבלתי על זה ביקורת קשה. אבל לא יכולתי לסבול את הצביעות, שהמדינה מתלבשת על שטחים לצורך הקמת יישוב – גבעון החדשה – כשכמה מאות מטרים משם הייתה האדמה של היהודי הזקן הזה. זה היה עקום לגמרי".

לדברי רייכמן, המדינה התנגדה לפסק הדין שלו בוועדת העררים מפני שהסכם השלום עם ירדן טרם נחתם אז, והיא חששה מניסיון פלשתיני להחלת זכות השיבה. "הם פחדו שאם הם יכירו בזכויות של יהודים בשטחי יהודה ושומרון תהיה גם טענה להכרה של זכויות של פלשתינים בשטח הזה. אפילו פליאה אלבק, שהייתה אחראית על המקרקעין בשטחים, חשבה שלא צריך לכבד את פסק הדין".

פסיקה פוליטית

תביעתם של יורשי שכטר התגלגלה לבג"ץ. על פי נשיא בית המשפט העליון דאז, אהרן ברק, ראש המנהל האזרחי התנגד לפסיקת ועדת הערר מתוך חשש ש"שינוי ההסדר הקיים עלול לגרור תביעות מצד פליטים פלשתינים המתגוררים באזור לשחרור הדדי, כבר בשלב זה, של נכסיהם המצויים בתחומי מדינת ישראל, וכן להרבות את סכסוכי הקרקעות ולהגביר את המתיחות בין ישראלים ופלשתינים באזור". השופט ברק קיבל עמדה זו וקבע כי מותר לראש המנהל האזרחי לשקול את המכלול ולא רק את נסיבות המקרה, ודחה את העתירה. יורשי שכטר לא קיבלו את החזקה על השטח.

עם זאת, השופט צבי טל שישב בהרכב קבע כי שלילת זכותם של יורשי שכטר בקרקע לאור מכלול הנסיבות איננה שוללת את זכותם במקביל לפיצוי מהמדינה, כדין כל רכוש שהופקע. "הפיכת הנכס ל'רכוש ממשלתי' שאין חובה להשיבו, אינה אלא הפקעתו מידי בעליו. לכאורה זכאי בעל רכוש שהופקע לפיצויים, גם אם הדבר לא נאמר במפורש בצו... גם אם משיקוליו של ראש המנהל האזרחי, שהם לגיטימיים ככל שמדובר בשמירת הסדר והביטחון באזור, החליט שלא לקבל את המלצת הוועדה, אין בכך, עקרונית, לשלול את זכות העותרים לפיצוי", ציין השופט טל בהערתו לפסק הדין.

אם בג"ץ שכטר עוד השאיר זכות פיצוי ליורשים, בג"ץ ולירו כבר 'סגר את הפינה' וביטל באופן סופי את הזיקה של יורשי הבעלים לקרקע שעברה לידי הירדנים. פסק הדין, שניתן בשנת 2011 על ידי השופטת אילה פרוקצ'יה, בהסכמת המשנָה הנוכחית לנשיא בית המשפט העליון, מרים נאור, והשופט סלים ג'ובראן, שישב גם בתיק גבעת זאב, קבע כי נכס בעיר חברון שנקנה בשנת 1935 על ידי משה ולירו והועבר לילדיו, לא יושב לבעליו, ואף לא יינתן להם פיצוי בגין כך. באותה פסיקה נקבע כי הממונה הירדני על הרכוש ניהל בפועל את נכסי האויב גם ללא צווי הקנָייה מפורשים וכי "פרקטיקה של ניהול ללא צווי הקנָייה הייתה קיימת".

עם זאת נקבע כי במסגרת הסכם שלום ניתן יהיה להחיות מחדש את הזכויות של הבעלים המקוריים. "במצב הרגיל, שבו מעמדם של הנכסים נותר 'נכסי אויב', הממונה הישראלי אינו אמור לשחררם לבעליהם המקוריים אלא גורלם אמור להתברר במסגרת הסכמי שלום", נכתב בפסק הדין.

משמעות הדברים הייתה מרחיקת לכת, והתחושה שמדובר בפסיקה בעלת גוון פוליטי אינה מקרית. היא מתגברת אף יותר לנוכח הקביעה באותו פסק דין כי "פתרון בעיית נכסי היהודים באזור יהודה ושומרון מקומו במסגרת משא ומתן מדיני ובגדרי הסדר מוסכם שיושג באזור".

מטיף מוסר

ובחזרה לגבעת זאב. במקרה של הקרקע בגבעת זאב לא הוצג צו הקנָייה, ועל כן בית המשפט המחוזי דן בשאלה האם הממונה הירדני ניהל בפועל את הנכס או לא. בהתחשב בבג"ץ ולירו, תשובה חיובית על שאלה זו משמעה ניתוק הזיקה של היורשים אל הנכס.

בית המשפט קבע כי הראיות מוכיחות שהממונה הירדני אכן ניהל את הנכס. כך, למשל, הוצגה תביעה לרישום החלקה המרכזית נשואת התביעה, שהוכיחה כי הממונה הירדני "איתר את המקרקעין, זיהה אותם כאדמות יהודים ותבע רישום הזכויות על שמו... די ברישומו של הממונה כבעלים של חלקה 18, שהיא חלק הארי של המקרקעין, כדי לקבוע שהמקרקעין נוהלו על ידי הממונה, ולמצער להעביר את הנטל לסתור אל שכם המבקשים (היורשים, א"ו), נטל שבו לא עמדו".

על קביעה זו ערערו היורשים בפני בית המשפט העליון, אך השופט אליקים רובינשטיין קיבל בפסק דינו את עיקר טענות המדינה בדבר הוכחת ניהול הנכס בידי הממונה הירדני. לדבריו, מכיוון שאזור יהודה והשומרון עבר תהפוכות שלטוניות, אין צורך בראיות מיוחדות כדי להניח שלא אחת שררו בו "מקטעי זמן אפורים שבין מלכות למלכות. על כן יכלה הפעילות השלטונית להתבטא בדרכים שונות ומשונות".

אף על פי כן קבע רובינשטיין כי יש מקום להתערבות בפסיקת המחוזי, שבה נאמר כי משנרשם הממונה הירדני בלוח הזכויות כבעליה של חלקה 18, שהיא חלק הארי של המקרקעין – 31 דונם מתוך 45 – די בכך לקבוע שהממונה ניהל את כלל המקרקעין. "קביעה זו מוקשית בעיני באשר איני סבור שמרישום לא סופי המלמד על ניהולה של חלקת מקרקעין אחת ניתן להשליך על חלקות מקרקעין אחרות", כתב, והוסיף כי על הטוען שמקרקעין מסיימים הוקנו לממונה הירדני או שהם נוהלו על ידו – להביא ראיות ביחס לכל חלקה וחלקה.

"גם בהנחות המיטיבות עם הממונה – הנחת ניהול אף בהיעדר הקנָייה והנחת ניהול נוכח הליכי הסדר – אין למתוח את השמיכה מעבר לגבולות המצע וקצר המצע מהשתרע. בענייננו, מדובר בפער של 14 דונם, שבוודאי אינו פער של מה בכך", קבע, ומתח ביקורת חריפה על המחוזי שהתעלם מן הפגיעה בזכויות הקנייניות של היורשים. "חוששני כי אין ניתן להלום את ההשלכה שעשה בית המשפט המחוזי, באשר זו מעוררת בלי משים תחושה של אי-צדק". השופט רובינשטיין החזיר אפוא את הדיון על  14 הדונמים שמחוץ לחלקה 18 לבית המשפט המחוזי, כדי שיבחן שוב האם גם הם נוהלו על ידי הממונה הירדני.

בסיום פסק דינו הוסיף רובינשטיין ביקורת על הדחייה הגורפת והאוטומטית של המדינה כלפי כל תביעה לשחרור קרקע שהייתה בבעלות יהודית, ושנקבע לגביה כי הייתה רכוש ממשלתי. לדבריו, יש לבחון האם אין מקום להקים מנגנון לבחינת חריגים למדיניות הזאת, במקרים המעוררים תחושה של חוסר צדק או מקרים הומניטריים. בעניין זה הוא ציטט את לשונו הציורית של השופט מישאל חשין, שקבע כי "מדיניות נעדרת חריגים כמוה כמכונת מסבים בלא שמן הסיכה. מה זו האחרונה לא תפעל ותישרף במהרה, כן דין המדיניות". לדבריו, המקרה שלפנינו, שבו מדובר על אדמות יהודים המצויות ביישוב יהודי – גבעת זאב, משתייך לקטגוריה זו. "אנו סבורים כי על הגורמים הרלוונטיים לתת דעתם לשאלה זו, ויפה שעה אחת קודם".

"בכל פעם ועדת העררים היא לטובת היהודים ובא בג"ץ והופך את זה", טוען עו"ד דורון ניר-צבי, העוסק רבות בענייני מקרקעין ביהודה ובשומרון. לדבריו, שורש הבעיה נעוץ בפסיקתו של ברק בעניין שכטר ובפסיקת פרוקצ'יה בעניין ולירו. "התירוץ העלוב הוא שאם אתה נותן זכות שיבה ליהודים אתה צריך לתת גם זכות שיבה לערבים. אבל אנחנו לא היינו התוקפן במלחמת השחרור. חוץ מזה, בכל העולם נותנים ליהודים בחזרה את הנכסים, בפולין, ברומניה. רק ביהודה ושומרון יהודים לא יכולים לקבל את הנכסים שקנו בכסף מלא. איך אנחנו יכולים לבוא בטענות למדינות אחרות?", הוא תוהה.

האם ניתן להסתכל על פסק הדין של רובינשטיין כעל נקודת מפנה?

"מה שרובינשטיין כתב דומה לדרך הפעולה שלו כיועץ משפטי לממשלה. הוא לא הגיש כתב אישום אבל הטיף מוסר. גם כאן, הוא לא קבע כלום אלא רק פרסם הגיגים". לדברי ניר-צבי, פעמים רבות מגיעים אליו יהודים עם מסמכים המעידים על הבעלות של משפחתם בנכסים ביהודה והשומרון, אך הוא נאלץ להשיב פניהם ריקם. "היום המצב הוא פקקט. כל מי שמתקשר אלי בעניין הזה – ומדובר באלפי דונמים ביהודה ובשומרון – אני אומר לו שהוא צריך לשמור על הקושאנים, אבל כרגע אין מה לעשות עם זה".