אמנת ג'נבה הרביעית (1949)

אמנת ג'נבה הרביעית מגדירה כללים להתנהגותו של כוח צבאי כלפי אזרחי אויב במהלך הלחימה עצמה ובעת כיבושו של שטח אויב. מטרתה של אמנה זו היא להגן על אזרחים שאינם מעורבים בלוחמה מפני פגיעה מכוונת שאיננה תוצאה של פעולות הלחימה הלגיטימיות. בין היתר קובעת האמנה הגנות על חייהם ועל רכושם של אזרחי האויב.
 

ביחס לשטחי כיבוש, מטילה האמנה על המדינה הכובשת את האחריות להגן על תושבי השטח, לשמור על רכושם ולפעול לרווחתם באמצעות קיום מוסדות שלטוניים, בתי ספר, בתי חולים וכדומה. הכוח הכובש מחויב לדאוג לאספקת מזון וציוד רפואי לאוכלוסייה הכבושה, וחלים עליו איסורים לנצל את משאבי הטבע שבשטח הכבוש לצרכיה של המדינה הכובשת.
 

בנוסף, קובעת האמנה כי החוק שנהג בשטח עד למועד הכיבוש ימשיך לחול בו, וכי בתי המשפט הפועלים בשטח ידונו וישפטו על פיו. כמו כן, אוסרת האמנה על העברה וגירוש של אוכלוסייה – בין של אוכלוסיית השטח הכבוש אל מחוצה לו, ובין של אוכלוסיית המדינה הכובשת אל תוך השטח הכבוש. (ע"ע: מעמד ההתנחלויות על פי אמנת ג'נבה הרביעית) 

שטחי יהודה ושומרון: מכיוון שעל פי המשפט הבין לאומי שטחי יהודה ושומרון אינם שטחים כבושים, אין כלליה של האמנה מחייבים את ישראל. יחד עם זאת, בהעדר החלטה על סיפוח והעדר החלה של החוק הישראלי במקום, בחרו מוסדות המדינה לנהוג על פי כלליה של האמנה לפנים משורת הדין, על מנת להגן על זכויותיהם של התושבים.